יום חמישי, 7 ביולי 2016

טיול בשוק של הרובע הנוצרי בעיר העתיקה בירושלים

הכניסה לעיר העתיקה של ירושלים, מימין שוק הרובע הנוצרי
יש לי הרבה נקודות של אהבה לירושלים וזה לא בא על חשבון התל אביבית שאני.
הרבה מאד זכרונות טובים. עבר של ביקורים, שביקרתי בה. של טיולים שערכתי בה ואפילו 
של צעדות ירושלים בימי בית הספר היסודי. אלו זכרות לי כצעדות מעייפות ועדיין שעשינו
אותן באושר ושימחה רבה, אפילו בגאווה שאנו לוקחים חלק בחגיגות של עיר הבירה שלנו.
יש לי עבר של חבר ירושלמי, עבר של חברת ילדות שעברה ללמוד ולחיות בירושלים.
הבנתי את זה כבר מזמן. אנשים שאוהבים את ירושלים, עד כדי הרצון לחיות בה,
אוהבים אותה כל כך, עד שהם ממש משוחדים ממנה. ככה אני מרגישה. לפעמים אני 
חושבת שזה כמו מן סוג של סינדרום ירושלים, אותו סנדרום שגורם לאנשים לחשוב שהם 
משיחיים ובעלי שליחות, ואילו כאן הם יספרו לכל מי שמכיר אותם על האהבה לעיר שלהם,
 על ההישרדות בה על אף הקשיים, על ההבנה שלהם שאין עיר אחרת בלתי ירושלים.
 אנחנו, בעיקר התל - אביבים שביננו, מסתכלים עליהם בחוסר הבנה:
מה הם מוצאים בעיר הזו? איך הם גרים בה?
 אני מודה שגם נמנית על התל אביבים הללו. ירושלים מסקרנת אותי אבל נושבת 
מהריה  ובכלל ממנה כבדות רבה. זו ההרגשה שאני מקבלת כאשר נכנסת אליה. 
ירושלים נושאת משא כבד על כתפיה. היא עיר קדושה לפחות 3 הדתות 
 ליהדות, לנצרות ולאסלם. נלחמו על קיומה לא מעט פעמים עמים רבים.
 הכנסת נמצאת בה, בית המחוקקים, יש בה עתיקות ארכיאולוגיות ככ חשובות, חיה 
בה אוכלוסיה מגוונת ומעורבת, שכל רגע של חיים אלו הופך אותה לדליקה. 
היא כבר זקנה ירושלים, והכתפיים שלה כמעט ונשברות 
והמשא שלה את עצמה הופך  לכבד יותר ויותר עם השנים.
והחיים בה, בשבילי, הם בלתי אפשריים, הם בעיקר של הסתכלות מהצד
ומידי פעם ביקורים קצרים וממוקדים.
הכתפיים כבר חלשות
להגיע לירושלים זה תמיד מסובך. אוטובוסים צפופים, עליות וירידות לא נוחות, 
פקקים קשים בכניסה, בתוך העיר וביציאה הביתה. הקיצוניים מכל 
עם שבחרו לחיות בה, הבנייה הייחודית לה עם האבנים הירושלמיות, החוק
 שכל הבתים צריכים להיות בנויים ככה - הכל נראה אותו דבר, קשה וחזק ונוקשה.
הנה, מידי פעם מצליח צמח קטן לצאת מתוך האבנים הכבדות, לגדול בפינה קטנה של
מבנה ויש בזה יופי מיוחד במינו:
צמח קטן בין האבנים הגדולות
עם השנים האחרונות, ובעצם גם כבר לפני 20 שנה, הגיע הפחד. הפחד שלי כמי
שמגיעה לבקר ולטייל בירושלים. הפחד להיקלע לריבים עם דתיים קיצוניים,
כי המלבוש שלי לא מספיק צנוע, והפחד הכי גדול להיקלע לפיגוע.
עשרות שנים שהיה איסור שקט לא להיתקרב לתחנה המרכזית 
של ירושלים כי אולי יהיה שם מטען חבלה. הייתי מגיעה לתחנה,
יורדת מהאוטובוס ובוחנת היטב מסביב שהכל בסדר, ומיד מחפשת אוטובס אחר
כדי לצאת מהתחנה המרכזית כמה שיותר מהר. בכל מקום בירושלים היה תמיד 
אפשרות שתהייה התלקחות כלשהי. יש באויר כזו הרגשה, לא נעימה במיוחד. 
הרגשה של חיים על גשר דק ועדין שצריך לשמור עליו היטב שלא ישבר. 
חיים של רשמיות כי כאן נמצאים הכנסת, בתי המשפט (היפים כל כך, בעיצוב הנפלא
 של עדה ורם כרמי), משרדי הממשלה השונים, הר הרצל שבו קבורים החילים
הנופלים וראשי המדינה. ומצד שני, באופן הכי לא רשמי שיש, מרכז העיר ובה נמצא 
המדרחוב שנראה, גם אחרי עשרות שיפוצים, לא מזמין, לא נעים, לא מושך ואפילו מרתיע.  
וכמובן שבתוך כל הרשמיות והחבל הדק, שזו הרגשה שלי, כמי שבאה לבקר, 
לא כמי שחיה בה, יש כל כך הרבה יופי, ואנושיות, ומרקם של אנשים מיוחד,
עירוב של דתות וחיים ארוגים אחד בשני, חיי יום יום עם אווירה של קודש,
שלא קימים, לדעתי, בשום מקום אחר בארץ.
במשך שנים הייתי נוסעת כל שנה לירושלים. אהבתי לטייל בה, להרגיש בה כמו תיירת.
במסלול החובה היה מוזיאון ישראל, משכנות שאננים, שוק מחנה יהודה, המושבה 
הגרמנית וכמובן טיול בשוק של העיר העתיקה. היינו נכנסים לשוק, בשנים הראשונות
מדברים בעברית ואחר, כשהפחד כבר החל לחלחל, באנגלית. מסירים כל זיהוי ישראלי,
אבל לא מוותרים על הטיול. השוק של העיר העתיקה היה עורק החיים של העיר הזו.
סיבוב לאורך כל וויה דלורוזה עד לכנסיית הקבר, ולעיתים כניסה לכנסייה,
לשמוע בה צלילים אחרים של חיים, שונים משלנו. בשוק יש צבעוניות נהדרת,
רוכלים שמציעים דברים יפים, אוכל טעים, ממתקים מיוחדים, כלי חרס
מצוירים, תכשיטים אורינטלים, צעיפים, פעמונים מצלצלים, שוק במיטבו. כמה אהבתי 
להסתובב שם. כמה נעצבתי, בשנים האחרונות, כשהפחד גבר וכבר לא נכנסתי 
יותר לשוק היפה הזה. הגעתי למוזיאון, טיילתי במושבה הגרמנית ובשוק 
מחנה יהודה - על טיול נהדר כזה כתבתי כאן . 
המקום היחידי שהפסקתי לטייל בו בירושלים הוא העיר העתיקה והשוק.
ביום שבו טיילנו בירושלים, בקישור שהבאתי, התרחשו 3 פיגועים. 
הפיגועים לא היו באזורים בהם טילנו, אבל ההרגשה היתה רעה עם כל
טלפון שקיבלנו ושאל אותנו לשלומנו..
כל אלו גרמו לי להפסיק ולבקר בירושלים כמו פעם. בחופשיות ובשימחה.
ההזדמנות שניתנה לי להגיע לירושלים, לכבוד תערוכת הצילומים במגדל דוד,
היתה מבחנתי מאד משמחת. לא בקרתי בה כבר שנה.
בפוסט על תערוכת הצילומים שבמגדל דוד ( כאן ) סיפרתי שנכנסנו לשוק  
של הרובע הנוצרי, כדי להגיע לחנות הצילום של ג'ורג' קבדיאן, נכדו של
 הצלם האגדי איליה קבדיאן, הצלם ממוצא ארמני, שתיעד את ירושלים 
משנות ה-20, אז הגיע אליה מנצרת.
כל כך שמחתי להיכנס לשוק ולטייל בו!  לא היה לי הרבה זמן, הלכנו מהר
בעקבות המדריכה שלנו, חמוטל וכטל, המשנה לאוצר של מוזיאון מגדל דוד.
חמוטל הסבירה, ענתה על שאלות ואני ניצלתי את הזמן לצילומים.
מכאן נכנסנו לשוק, בדרכנו לפוטו איליה
השוק מרוצף במדרכות עתיקות, אבנים ענקיות וביניהן בטון, שעם השנים 
הרבות הפכו לחלקות ואפילו מאד. לנעול כאן נעלי עקב זו טעות מרה...
מדרכה עתיקה ופלדיום
סמטה ציורית וילד חושב. מה עובר לו בראש כרגע?
מכל סמטה ובכל סמטה, מעל החנויות של השוק רואים את בתי המגורים של הרובע.
לא תמיד האנשים שגרים מעל החנות הם בעלי החנות, לעיתים זה נכון,
ולעיתים לא. אבל בכל מקום חיים אנשים את היום יום, ואני אוהבת בצילומים שלי
להקפיא את הרגעים הללו של החיים.
פרחים ואנשים
ככה נראית הסימטה מרחוק, והנה מה שרואים מקרוב:
חבורה של נערים משוחחת והצלב שנמצא מעליהם שומר עליהם.
השוק מלא חיים. הולכים מתוך השוק החוצה לכיוון הבתים,
נכנסים לשוק, חוצים אותו, נחים ומדברים אחד עם השני.
בשעה שצילמתי את קיר החולצות הזה פנה אלי בעל החנות. הוא שאל אם צילמתי
אותו והסברתי לו שלא והתחלנו לדבר. הוא שאל למה אני מצלמת וטען שאין
שם משהו מיוחד. הראתי לו מספר תמונות ואמרתי לו שיופי הוא בעיני המתבונן.
הוא רגיל למקום אבל אני, שבאה מבחוץ, מוצאת פה המון יופי. 
חוץ מזה שזו היכולת של כל אחד מאתנו - למצוא יופי במקום אחר, להתרגש ממשהו,
שהוא רגיל לגמרי בעיני האחר. האהבה שלי בצילום היא את האפשרות הזו -
להביא את מה שאני אוהבת ומה שמרגש אותי.
חלקים גדולים בשוק וברחובות מסביב קורו, כך שנעים מאד להסתובב
במקום. בחוכמה רבה באמצע הקירוי הרגיל ישנוי קירוי מזכוכית, שמכניס
את אור היומיום לשוק וכן מראה את הטבע שסביב השוק.
כלים שהם אומנות ארמנית תפילה לשלום של כולנו

חלוקי קימונו צבעוניים
מזכרות לתיירים
ביצי פסחא צבעוניות ויפות
הטיול שלי בשוק הסתיים לעת עתה. הצטערתי אז ואני מצטערת היום שהוא
היה כל כך קצר. אני שמחה שצילמתי את התמונות הללו ואני מקווה שהמצב
ישתנה ואוכל לטייל בשוק היפה הזה ברוגע ושלווה, לפחות כמו שטיילתי בו בעבר.
מקווה שנהניתם לטייל איתי. אשמח אם תספרו לי בתגובות את דעתכם על העיר 
ועל השוק היפה זה.
* הזדמנות נהדרת לבקר בירושלים היא להגיע לתערוכת הצילומים במגדל דוד,
זו שכתבתי עליה בפוסט הקודם(כאן ).
* בואו לעקוב אחרי באנסטגרם:
My Instagram

3 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

פוסט מדהים..הפלאת לתאר נה שכולנו מרגישים כשעולים לירושליים..
פעם הבאה קחי אותי איתך..

אנונימי אמר/ה...

אסתי צרויה רומשקנו

ציפי לוין אמר/ה...

אסתי היקרה והמקסימה!! את באמת יכולה להיות בת לוויה מקסימה לטיול קצת יותר ארוך בשוק הנפלא הזה. אז אולי באמת נחשוב ברצינות ונתכנן משהו??

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...